❖ אבל המורה הזה, לא הבטיח דבר

לא יכולתי שלא להרהר עם קריאת השיר "אבל המורה הזה, לא הבטיח דבר" שזה יכול היה להתאים מאוד למורה לאֶסְקְרִימַה – אומנות לחימה פיליפינית, אם כי השיר מדבר על מקלות אכילה.

אבל המורה הזה, לא הבטיח דבר | יעקב רז מתוך 'כך שמעתי; רשימות זן'

לא הבטיח שהכאב יעבור,

שלא תדע עוד צער או משהו כזה. הוא הבטיח, אולי, שהצער יבוא שוב.

כשביקש ממנו תלמידו דבר חוכמה

המליץ לו להיות טיפש, ולו לשנייה, כדי שיראה כמו שצריך

הוא חגג עם תלמידיו ימי הולדת וימי מוות. הרי הכל שווה בפני היקום.

הוא חשד במי שדבק מדי בישיבת המדיטציה, וגם במי שהטיף נגדה

אבל אהב את שניהם. הם הרי חלשים כמוהו

הוא לא גער במי שלא רצה עוד להתאמן במדיטציה. לא רוצה, אז מה

הוא נהג לסלק את הכרית מתחת לישבנו של החסיד-שוטה

היה משליך לפעמים את כתבי הקודש, וצוחק מסיפורי השטות

שיוצאים מפיו שלו –

איך התיידד עם מקק, למשל.

המעט שיוכל לעשות הוא לבדר את עצמו בתוגתו, בגופו המזדקן –

כך סיפר לתלמידיו.

שמור על עצמך, אמר פעם לתלמיד גאה. שמור על עצמך, בבקשה.

אתה רואה אותי, לא? קשה לי לקום, אתה רואה? אנחנו מזדקנים. כולנו.

הוא התפעל מן העמק, רקד עם הרוח, ניחם את הקוקייה

ושמח להיות לבד, בבקתה, בלי תלמידים.

כשראה פרפר יוצא מן הפקעת, עזר לו, קצת יותר מדי

בבקתת ההסתגפות בעומק ההר, הוא נזכר באהובתו, וירד אליה.

את כתביו הקדיש לבאים אחריו

אם כי היה בטוח שאפילו עורב לא יטרח להציץ בהם

אבל אם מישהו יקרא, כך קיווה,

יהיה זה כאילו פגש חבר בארץ רחוקה

בכבוד ובענווה העביר את כתביו הלאה, למי שיקרא ולמי שישליך.

כשבאה שעתו, אמר,

אכלתי, שבעתי. לבדי, אני מניח את המקלות.

---