❖ תרבות הקוּנְג-פוּ של בני הַאקָה

בני הַאקָה הם מקבוצות המיעוטים הבולטות בחופי סין הדרומיים. בהתאם לדברי פרופסור לוּאוֹ שִֹיַאנְג- לִין, מקורם בצפון סין, והם היגרו דרומה בשני גלי הגירה גדולים. כתוצאה מכך, הם שימרו רכיבים אַרְכָאיִים מתרבות סין של המישורים המרכזיים, כגון הניב הלשוני (דיאלקט), פולחנים ייחודיים וסדר חברתי המושתת על שושלות. השם "הַאקָה" הוא חדש יחסית, מתקופת שלהי שושלת צִ'ינְג, וייצג את היחס של הילידים "בני המקום" ל"חיצוניים" שעברו להתגורר בטריטוריות שלהם. במהלך שושלות מִינְג וצִ'ינְג דרום סין התאפיינה באלימות חברתית: פלישות לחופים, שודדים, וקונפליקטים מתמשכים בין מיליציות כפריות שנלחמו על מים ואדמות. אמנויות הלחימה של בני הַאקָה הן ברובן תוצאה של התקופה הכאוטית זו. לאחר שלוש מאות שנים, הן מייצגות רובד חשוב מבין אמנויות הדרומיות.

בני הַאקָה מצאו את החיים בדרום רחוקים מלהיות קלים. שודדי ים ושודדים פקדו את החופים והכפרים, ומלחמה בכפרים הייתה דבר שבשגרה. בנוסף, סכסוכים צבאיים במחוזות פוּגִ'יאֶן וגוּאַנְגדוֹנְג תרמו לאי היציבות ולסכנה תמידית. בעיצומו של הכאוס הזה, בני הַאקָה החלו לפתח שיטות לחימה משלהם, החל בשלהי שושלת מִינְג (1368-1644).

הקוּנְג-פוּ של בני הַאקָה נבדל מאמנויות לחימה אחרות ומאופיין במנח צר, המלווה בגב מעוגל ומרפקים צמודים לגוף, תנועות ידיים מורכבות ועבודת רגליים משולשת עם צעדים קצרים. רבים מהסגנונות שהתפתחו בתקופה זו נקראו על שם חמולות משפחתיות, מכיוון שבני הַאקָה נטו לחיות בקבוצות, כאשר רוב (אם לא כל) תושבי הכפר חולקים שם משפחה יחיד. לפיכך, לסגנונות הקוּנְג-פוּ היו שמות כגון לַאם גַאר גַאוֹ ("הוראה משפחתית של לאם") או ווֹנְג גַאר גַאוֹ ("הוראה של משפחת וונג"). בני הַאקָה גם התאימו כלי חקלאות וציד לכלי נשק, כולל מחרשות, מגרפות ושוטים, ובכך עקפו את האיסור הממלכתי להחזיק בנשק פרטי.

בנוסף לסגנונות המשפחתיים, קבוצה נפרדת של אמנויות לחימה הייתה קשורה בעיקר לאוכלוסיות נודדות. מאמצע המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20 החלו בני הַאקָה לצאת מכפריהם כדי לחפש עבודה. הם פיתחו סגנונות כמו סגנון ה"סלעים מתגלגלים" שנכחד כעת, הקשור לעובדי מחצבה. בנוסף, המעבר לערים המתועשות במהירות כמו גוּאַנְג-ג'וֹאוּ (קַנְטוֹן) חשף אמני לחימה של בני הַאקָה לטכניקות לחימה אחרות, מה שהוליד סגנונות מודרניים יותר כמו הגבה הלבנה [1]. המתרגלים של הסגנונות החדשים הללו מצאו את דרכם להונג קונג מתישהו באמצע המאה ה-20.

כיום ניתן למצוא את המעוזים האחרונים של אמנויות הלחימה של בני הַאקָה בכפרים ברחבי הטריטוריות החדשות. רק לפני כמה דורות, זה היה מקובל שכל תושבי הכפר לומדים קצת קונג פו. עם זאת, מאז המחצית השנייה של המאה ה-20, אומנויות הלחימה שלהם נמצאות בדעיכה רצינית, וסגנונות רבים אבדו. אנשים רבים עזבו את כפריהם, היגרו לעיר או לחו"ל בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות טובות יותר. בנוסף, נראה שהדור הצעיר של הונג קונג איבד עניין בלימוד קונג פו, ומעדיף סגנונות עכשוויים, למעט אולי הפריחה המחודשת של וינג צ'ון בעקבות סרטי ייפ מאן.

בשנת 2016, במאמץ לשמר את מורשת תרבות הקוּנְג-פוּ של בני הַאקָה, התאחדות הגואו-שו של הונג קונג ואוניברסיטת העיר שיתפו פעולה בפרויקט תקשורתי בשם "שלוש-מאות שנים של הַאקָה קוּנְג-פוּ". הפרויקט כלל ראיון עם תריסר מומחי אמנויות לחימה, תוך שימוש בטכנולוגיית תמונה נעה תלת-ממדית כדי ללכוד באופן דיגיטלי את המנחים והתנועות, לשם יצירת ארכיון דיגיטלי שיהיה בעל ערך רב לדורות הבאים.

בסרטון: יַאוֹ וַאן-וָא [2], בן הַאקָה, מומחה בסגנון 'גמל שלמה מזרם שׁוֹר הברזל [3]', לו הקדשתי מאמר נפרד לאחר פטירתו.

oOo 1. Bak Mei 白眉 (Mandarin: Bai Mei) 2. Yau Wanwah 丘運華 （Mandarin: Qiu Yunhua）1954-2020 3. Ti Au Tong Long 鐵牛螳螂 (Mandarin: Tieniu Tanglang)

---